מערכת האתראלצהיימר היא מחלה קשה המתבטאת בניוון הדרגתי של תאי העצב במוח ונפוצה בייחוד בקרב קשישים. אילו תרופות עומדות לרשות חולי אלצהיימר ומה מידת יעילותן?
המונח "אלצהיימר" מוכר כמעט לכולנו, שכן מדובר בכינויה של מחלה קשה, שתוקפת רבים, ובייחוד מבוגרים בשנות ה-60 וה-70 לחייהם. האלצהיימר היא מחלה התוקפת את מערכת העצבים המרכזית ומתבטאת בניוון הדרגתי של תאי העצב במוח, עד למות החולה. התסמין המרכזי של המחלה הוא התדרדרות בכושר הקוגנטיבי של החולה, כלומר לפגיעה בזיכרון וביכולת החשיבה שלו, כאשר בהמשך מצטרפת לכך פגיעה בתפקודו המוטורי. בשלב מתקדם של המחלה הופכים חולי האלצהיימר לסיעודיים ולתלויים בזולת באופן מוחלט לצורך כל היבט בתפקודם היומיומי.
נוכח תוצאותיה הקשות של המחלה והסבל הרב שהיא מסבה לחולים ולקרוביהם, נעשו ועדיין נעשים בעולם הרפואה והמחקר ניסיונות למצוא פתרונות תרופתיים למחלה. כיום, ישנן מספר תרופות לאלצהיימר שנמצאות בשימוש ומאפשרות להאט את קצב התקדמות המחלה ואת הידרדרותם של החולים. לפי שעה, טרם נמצאה או אושרה לשימוש תרופה המאפשרת למנוע התפתחות של אלצהיימר או לעצור כליל את התפתחות המחלה, אם כי בהחלט נערכים מחקרים שפועלים בכיוון זה.
תרופות לטיפול בתפקוד הקוגניטיבי
קבוצה אחת של תרופות שנועדה לסייע לחולי אלצהיימר כוללת תרופות המכוונות להתמודד עם אחת התופעות המאפיינות חולים אלה: המחסור במוליך העצבי, אצטילכולין, במערכת העצבים של המוח. האצטיכולין הוא חומר המשוחרר ע"י תאי העצב ותפקידו להעביר גירוי מתא עצב אחד למשנהו. המחסור בחומר זה, פוגע בזיכרון, בכושר החשיבה ובערנות של החולים.
מתוך מודעות למחסור באצטילכולין אצל חולי אלצהיימר, פותחו עבורם תרופות שמעכבות את פעילות האצטילכולין אסטראז, שהינו האנזים שמפרק את האצטילכולין ומפסיק את פעילותו לזמן נתון. עיכוב פעילות האנזים המפרק מביאה להעלאת רמת האצטילכולין במוחם של חולי האלצהיימר ולכן לעיכוב ההידרדרות בתפקודם הקוגנטיבי.
בין התרופות הנמכרות כיום בשוק עבור חולי אלצהיימר, המעכבות פירוק אצטילכולין, ניתן למנות את את הריבסטיגמין, הידועה בשם המסחרי "אקסלון", ואת הדונזפיל, הידוע גם כ"אריספט", "אסנטה" ו"ממוריט". חשוב לציין, כי התרופות מהקבוצה הנזכרת אינן עוצרות את התפתחות האלצהיימר בקרב חולים, אך מעכבות את הידרדרות מצבם של החולים לתקופת מה, שנעה לרוב סביב שנתיים.
קבוצה נוספת של תרופות שמטרתה לעכב את ההידרדרות הקוגנטיבית של חולי אלצהיימר מבוססת על מנגנון פעולה שונה: וויסות פעילות הגלוטומט במוח. הגלוטומט הוא חומצה חיונית לתפקודנו הקוגנטיבי, אך אצל חולי אלצהיימר יש ריכוז גבוה מדי של גלוטומט, שמביא להרס תאי עצב במוחם. התרופות לוויסות רמת הגלוטומט, פועלות להפחתת ריכוזו במוח אצל החולים וכך מאטות את פעולתו ההרסנית. התרופה הנפוצה בארץ, המשתייכת לקבוצה זו היא ה"ממנטין", המוכרת גם כ"אביקסה", ו"אקסורה" ותחת שמות נוספים.
כמו התרופות המעכבות פירוק אצטילכולין, גם התרופות הפועלות לוויסות רמת הגלוטומט אינן עוצרות את מחלת האלצהיימר אך מעכבות את הקדמותה. ישנה אפשרות לטיפול המשלב בין תרופות משתי הקבוצות, ולעיתים טיפול משולב כזה יהיה יעיל יותר עבור חולים מסוימים. בכל מקרה, מידת יעילותן של התרופות משתנה מחולה לחולה ותלויה בין השאר, במידת חומרתה של מחלתו בשלב קבלת התרופה.
תרופות לטיפול בהפרעות התנהגות
בין התסמינים הנפוצים של מחלת האלצהיימר ניתן למנות גם הפרעות התנהגות או הפרעות פסיכיאטריות, כמו דיכאון, אי-שקט, נטייה לאלימות ולהתפרצויות זעם, הזיות ומחשבות רדיפה (פרנויה) והפרעות שינה. תסמינים אלה עשויים לנבוע הן מהתנוונות העצבית המתחוללת אצל חולי אלצהיימר והן מהתסכול שהם חווים בעקבות הפגיעה בתפקודם הקוגנטיבי והפיזי. לעיתים, גם התרופות שנוטלים החולים לצורך עיכוב ההידרדרות הקונגטיבית שלהם, עלולים ליצור אצלם הפרעות התנהגות מסוימות כגון אי-שקט.
נהוג להתמודד עם הפרעות נפשיות והפרעות התנהגות בקרב חולי אלצהיימר באמצעות תרופות פסיכיאטריות, המותאמות לנסיבות כל מקרה ומקרה, כמו תרופות נוגדות דיכאון ורחדה ותרופות אנטי-פסיכוטיות, המיועדות לטיפול בהזיות ומחשבות שווא. הפרעות שינה יטופלו לרוב באמצעות תרופות לשיפור השינה ונטייה לתוקפנות ואי-שקט עשויה להיות מטופלת באמצעות תרופות הרגעה למיניהן.
חשיבות הייעוץ והמעקב הרפואי
בכל מקרה, חשוב להתייעץ עם רופא בעל מומחיות מתאימה, כגון רופא גריאטרי או פסיכיאטר, כדי להתאים לכל חולה אלצהיימר את התרופות שעשויות לתת מענה לבעיות עמן הוא מתמודד, ואת המינון המדויק של תרופות אלה.
כמו כן, חשוב לדעת כי לתרופות השונות המיועדות לחולי אלצהיימר עשויות להיות תופעות לוואי, בדרגת חומרה משתנה. כך למשל, חלק מהתרופות לעיכוב פירוק האצטילכולין עלולות לגרום לבחילות והקאות ולאובדן תיאבון ואילו תרופת הממנטין עשויה לגרום לבלבול, סחרחורת כאבי ראש והזיות במיעוטם של המקרים, ובמקרים נדירים יותר להקאות, שלשולים וחרדה. לכן, חשוב שסביבתו הקרובה של החולה והגורמים המטפלים בו יעקבו אחר השפעת התרופות על מצבו הבריאותי והנפשי ויהיו ערים לתלונותיו ולשינויים בהתנהגותו.
