מערכת האתרמה כדאי לשקול לפני שמאשפזים חולה דמנציה מתקדם בבית חולים ועד כמה ראוי לאפשר התערבות רפואית לצורך הארכת חייו של חולה כזה?
חולי דמנציה (שיטיון) בשלבים מתקדמים סובלים מקשיי תפקוד חמורים, הן מבחינה קוגניטיבית והן מבחינה מוטורית, והופכים סיעודיים לחלוטין או כמעט לחלוטין. אלא אם כן מדובר בדמנציה זמנית שמקורה, למשל, בדיכאון או בגידול במוח, דמנציה הינה, למעשה, תהליך כרוני של הידרדרות הדרגתית בכושר הקוגנטיבי של החולה ובהמשך גם בכושר המוטורי שלו, ויש להתייחס אליה כאל מחלה סופנית, שמביאה, בסופו של דבר, לקריסת החולה ולמותו.
חולי דמנציה מתקדמים שאיבדו כליל מצלילותם ואינם מסוגלים לתפקד באופן עצמאי בשום היבט עשויים לשהות במצב זה לאורך תקופה של חודשים ואפילו שנים. בה בעת, חולים כאלה נוטים לסבול ביתר שאת מבעיות רפואיות כגון חום וזיהומים ומקשיי נשימה ובליעה, ונדרשת התערבות רפואית על-מנת לטפל בכך. עקב חוסר הצלילות של החולה, בני משפחתו נאלצים לעיתים קרובות להכריע בעצמם בנושא זה, ולשקול אם ואיזה טיפול רפואי להעניק לחולה.
נוכח סבלם הרב של חולי דמנציה בשלביה הסופניים של המחלה וחוסר יכולתם לתפקד באופן עצמאי ולהחליט על גורלם, שאלה המטרידה לא אחת את קרוביהם היא באילו נסיבות צריך או ראוי להעניק לחולה טיפול רפואי שעשוי להאריך את חייו ובאילו נסיבות מותר ועדיף לוותר על כך. במקרים רבים שאלה זו כרוכה לא רק בשיקולים רפואיים אלא גם בשיקולים מוסריים, ואין לה תשובה חד-משמעית מבחינה פילוסופית ומוסרית, עם זאת, ישנם מספר נתונים ושיקולים שכדאי להביא בחשבון לפני הענקת טיפול רפואי לחולה דמנציה בשלב סופני.
אשפוז בבית חולים: מה ההשלכות?
לרוב, טיפול בבעיות רפואיות ומחלות מהן סובלים חולי דמנציה מתקדמים כרוך באשפוזם בבית חולים. גם כאשר החולים סובלים מאובדן צלילות חמור, מתקשים לזהות את הסובבים אותם ומתקשים לתקשר ולדבר, ואפילו כאשר מדובר בחולים המרותקים למיטתם, המעבר לבית החולים מהבית או ממוסד סיעודי המוכר להם, עלול להיות חוויה קשה במיוחד עבורם. סביבה מוכרת ונוחה מקלה על חולי דמנציה ואילו שינויים פתאומיים וסביבה זרה, בייחוד כשמדובר בסביבה הומה וקדחתנית כמו בית חולים, עלולים לגרום להם בהלה וחרדה.
לכן, אם בחרתם לאשפז את יקיריכם בבית חולים, חשוב שיתלווה אליו לצורך האשפוז אדם קרוב ומוכר לו. ליווי כזה יעניק לחולה תחושת ביטחון וירגיע אותו. כמו כן, רצוי לבקר את החולה לעיתים תכופות ככל הניתן במהלך האשפוז, ובכל מקרה, חשוב לדאוג שתהיה השגחה מתמדת על החולה לאורך האשפוז כולו. חשוב גם לשמור על קשר רציף עם הצוות המטפל בחולה ולדאוג לכך שגם צרכיו הרפואיים וגם צרכיו הפיזיים והרגשיים אכן יקבלו מענה הולם.
התערבות רפואית לצורך הזנה
במרבית המקרים, חולי דמנציה הולכים ומאבדים עם הזמן את יכולתם לאכול באופן עצמאי. בתחילה, הם מתקשים בשימוש בסכו"ם ותיאבונם וחוש הריח והטעם שלהם ונפגעים ובהמשך הם מתחילים להתקשות בלעיסת מזון ובבליעתו. בשלב מתקדם, ישנם חולים שלא ניתן להאכיל אותן ידנית, אם כי אין להם יכולת פיזית לכך ואם כיוון שהם מסרבים בתוקף שיאכילו אותם, ולכן ועל מנת לספק מזון לגופם יש להזין אותם באופן מלאכותי באמצעות צינור המוחדר לקיבה.
האם הזנה מלאכותית היא בעצם הארכה מיותרת של סבלו של החולה? בני משפחה של חולי דמנציה רבים מתמודדים עם שאלה זו. כמובן, אין תשובה אחת "נכונה" בנושא זה.
אם קרוביו של החולה מעוניינים להאריך את חייו, גם כאשר הוא כמעט ולא מתפקד ויש להזינו באמצעות צינור, הזנה באמצעות צינור אכן תאפשר לחולה לחיות זמן רב יותר. מצד שני, קרוביו של החולה, ומי שכשירים לקבל עבורו החלטות רפואיות, עשויים לסרב להזנה מלאכותית, מתוך תפיסה כי החולה מצוי בשלב בו אין לו שום יכולת ליהנות חייו והוא למעשה סובל באופן מתמיד, בייחוד אם יש לו ממחלות ובעיות רפואיות נוספות, ולכן אין טעם להאריך עוד ועוד את חייו. כמו כן, הניסיון מלמד כי לחולי דמנציה בשלב מתקדם אין תיאבון וייתכן שאפילו אינם חשים רעב וצמא. לכן יש שיטענו כי אין לראות הימנעות מהזנת מלאכותית של החולים משום הרעבה, אלא הימנעות מהעצמת סבלם.
ניתוחים וטיפול בזיהומים
כאמור, זיהומים הם תופעה נפוצה במיוחד בקרב חולי דמנציה מתקדמים, והם נוטים לסבול בייחוד מדלקות בחניכיים ובפה, מדלקות בדרכי השתן ומדלקת ריאות. טיפול בזיהומים מצריך לרוב מתן עירוי אנטיביוטיקה לחולה ומחייב לעיתים ביצוע בדיקות רפואיות פולשניות. כמו כן, לעיתים קרובות, לאור גילם ומצבם המיוחד סובלים חולי דמנציה מתקדמים מבעיות רפואיות המצריכות ניתוחים מסוגים שונים, כגון ניתוח להסרת גידול סרטני או קטיעת רגל במצב של נמק.
גם בהקשר זה מתמודדים קרוביו של החולה עם שאלות דומות לאלה המתעוררות בהקשר של הזנה מלאכותית. מצד אחד, טיפול ישיר בזיהומים ודלקות מהם סובל החולה או התערבות כירורגית להסרת גידול או עצירת התפשטותו של נמק דרושים לשם הצלת חיי החולה. מצד שני, כאשר החולה מרותק למיטתו, תלוי לחלוטין בזולתו, וסובל מחוסר צלילות ומשלל בעיות רפואיות נוספות, יש מי שיגידו שבמצב כזה "חייו אינם חיים", וכי נקיטת פעולות רפואיות שמאריכות את חייו, מסבות לו, למעשה, נזק וסבל מיותרים.
נראה, כי ההחלטה במקרים מסוג זה צריכה להתקבל לגופו של כל מקרה ומקרה, והיא תהיה תלויה בהעדפות ובהשקפות האישיות של קרוביו של כל חולה וכל חולה. כמו כן, עשויה להיות חשיבות לרמת התפקוד של החולה הספציפי, לחומרת מצבו הרפואי ולתוחלת החיים הצפויה לו לפי הערכות הרופאים. בכל מקרה, חשוב לזכור, כי גם כאשר החולים אינם שולטים בגופם ואינם מסוגלים לתקשר עם זולתם ולהביע את רצונם ותחושותיהם, הם עדיין חשים כאב וסבל, וגם את זה יש להביא בחשבון.
